מניפה
תמר שליט-אבני
מאת: אורלי לובין1

שני אפקטים ראשונים: הגודל(1.80X1.26 מטר), והנינוחות. וכשהמצולמות הן נשים, אילו שני אפקטים בלתי צפויים: אשה כל כך גדולה; אשה שתופשת כל כך הרבה מקום; אשה שראויה לקבל את המרחב ואת הגודל האלה – ואשה נינוחה, לא מבוהלת ולא מתריסה, לא משפילה מבט ולא מפתה. שני אפקטים בלתי צפויים, שגם עומדים כמעט בסתירה האחד לשני: אשה גדולה – ואשה נינוחה, על כל הגודל העצום שלה. המבט שלנו רגיל לראות אשה שמוצגת לראווה בפורמט כל כך גדול רק בפרסומות-ענק, כקונבנציה של פיתוי-צרכני, כש"אשה" הופך מניה וביה למטפורה לעולם הצרכנות. במחי-מבט, ברגע הכניסה לאולם התצוגה, גודל התצלומים כבר הוא-עצמו חותר מתחת לקונבנציה הזו. ומה שמשמיט את הקרקע מתחת למבט האוטומטי שלנו הוא, קודם כל, המבט של המצולמות: מבט, שאינו מנסה לתפוש את העין שלי כדי לשכנע אותי לפעול, אלא הוא נינוח. שליו. לא מנסה לעשות לי כלום. לא מנסה לעשות עלי מניפולציה כזו או אחרת. הן, פשוט, מביטות בשקט קדימה, בי, אלי, עלי, נותנות בי – ולי – מבט-ללא-תכלית, מבט שאינו מחפיץ.

המבט הנעוץ באשה הוא, כקונבנציה קבועה בתרבות המערבית, מבט מחפיץ: מבט, שנעוץ בגוף הנשי על מנת להפיק ממנו הנאה מינית שנובעת גם מכך, שהאשה הנתונה-למבט אינה מחזירה מבט על מנת להפיק גם היא הנאה מינית מההתבוננות בגוף הגברי שמולה. בהעדר הדדיות, הופך המבט הננעץ בגוף הנשי למחפיץ: הוא משתמש בגוף הנשי כאילו היה חפץ למילוי תשוקותיו, אובייקט נטול תשוקה משלו, נטול פרטיות משלו. ואילו כאן לא רק שהמבט המופנה כלפי הוא מבט נשי, שאינו מאפשר נעיצת-מבט חד-כיווני מצד המתבונן/ת בתצוגה שכן היא כבר-מראש מתבוננת בי, אלא שהוא גם לא מזמין אותי לקרב "הורדת-ידיים/מבטים", הוא אינו מתגונן מפני החפצתו המתבקשת, הוא אינו מתריס את יכולתו להינעץ, גם הוא, במבט שמולו, הוא אינו גאה בהפגנה-לראווה של הגוף הנשי והוא אינו מנסה לחתור מתחת למבט המחפיץ, לערער אותו או להכחידו או להיענות לו. הוא פשוט מביט, המבט הנינוח הזה, בשקט. לא מפחד – ולא מאיים.

בתוך הקונבנציה של מבטים של ועל נשים כחלק ממעגל המסחר בחברה צרכנית, מבט כזה הוא מבט של "כלכלת מתנות", כלכלה של תן-וקח, תני-וקחי, המתקיים כשאין רכוש לסחור בו ואין שליטה בהון. הנשים המצולמות אינן מציעות לי כניסה לעולם המסחר משום שהן אינן מקיימות את תפקידן בעולם המסחר – אין הן מוקפות באביזרים נשיים או מחיי נשים, שהן יכולות להציע לי על מנת שאחבור אליהן כמי שגם היא מוקפת אביזרים כאלה, או שהן יכולות להציע לי בתמורה לאביזרים דומים להם, כולם כאלה שגם הן וגם אני מלקטות ומחליפות בינינו. נוצרת בינינו "כלכלת מבטים" שמה שמוחלף בה אינו סמל של ההון הסימבולי שברשות שני המביטים/ות – מבטה המפתה של האשה המינית, אל מול מבטו המאשרר של הגבר; מבטה המושפל של האשה "הראויה", אל מול מבטו הממשטר של הגבר – אלא מה שמוחלף בה הוא מתנת-ההדדיות. מבטה של המצולמת נתון רק בי, כל-כולה מרוכזת בי, אין לידה דבר שיסיט את תשומת לבה ממני אל משהו חשוב יותר (רכוש, גבר, ילד); ואילו מבטי-שלי נתון רק בה כפי-שהיא – לא כסמל למשהו אחר (ללאום, לאימהות, למין) ולא כייצוג סטריאוטיפי של "נשיות". כלכלת מתנת-המבטים שמתנהלת בינינו היא נשית לא רק משום שאין היא חלופה לסחר ברכוש או בדמוי-רכוש או בייצוגים, אלא גם משום שהיא הבנייה הדדית: מבטי-שלי ננעץ בה מבלי להפוך אותה לאובייקט, אלא, בהכרח, כדי לכונן אותה כסובייקט – משום שהיא כבר מביטה בי, אינה משפילה עיניה ואינה מייצגת משהו אחר. ומבטה-שלה ננעץ בי מבלי לחלוף דרכי – מבטה אינו דרוך לקראת איזה שהוא איום שאולי אני יכולה לייצג, אין הוא מבט שמתרוצץ, רדוף או רודף, שמחפש משהו מעניין יותר מ"סתם" אשה שמבקרת בתערוכה ואין הוא מבט שמנסה לנחש מי אני ומה עלולה להיות פגיעתי הרעה. זהו מבט שמביט רק בי ונכון לקבל את מבטי מתוך הבנה הדדית של התנאים הדומים במסגרתם שתינו מתקיימות: התנאים שבמסגרתם אנחנו יכולות או לא יכולות להיות "גדולות", במסגרתם אנחנו יכולות או לא יכולות לתפוש מרחב, במסגרתם אנחנו יכולות או לא יכולות להיות סובייקט שלם עם עצמו, רגוע, נינוח.

מה שיכול היה להיות "סדרתיות נשית" – נשים הן כולן אותו הדבר, האחת יכולה להחליף את השנייה ולא יהייה כל הבדל, הן כולן מייצגות את אותם הדברים ואף אחת אינה ייחודית לעצמה – שהרי גם אם כל אחת ב- 14 התצלומים שמול עיני נראית אחרת, לבושה אחרת, הגיל שלה אחר, עדיין הן "אותו דבר", באותו גודל, באותה תנוחה, מאותו מעמד – מה שיכול היה להיות לא יותר מאשר הקונבנציה של נשים הניתנות להחלפה זו בזו הופך להיות דווקא אלטרנטיבה לסדר-היחסים ההגמוני הגברי: לא סדרתיות נשית אבל כן שושלת נשית. מצד אחד כל אשה עומדת לבדה, ללא המטען ההרגלי הנלווה לה כמו משפחה, מוצרי צריכה, מאהב או מאפייני עבודה או אף קריירה, לא כסמל למשהו אחר ולא כמייצגת טיפוס, תכונה או יכולת נשית. אבל מצד שני הן "ביחד": דווקא משום שבאופן כל כך לא סטריאוטיפי כל אחת עומדת לעצמה, שלמה לעצמה, נינוחה עם עצמה הרי שבהיותן בלתי-ניתנות-להחלפה הן הופכות ל"קבוצה", ל"קהילה", לקבוצה יוצאת-הדופן של "נשים חד-פעמיות". לכן מבטן בי מאפשר לי – גם אם הוא לא מזמין אותי, נמנע מלחייב אותי – להיות חלק מהקבוצה: גם אני אשה חד-פעמית.

אין לנו שושלת נשית – שושלת היא צורת ארגון חברתית גברית, שבה שם-האב הוא המשרשר מדור לדור; אבל בתצוגה הזו יש לנו קהילתיות שאינה תלויה בשושלתיות הבין-דורית, כמו קהילה קונבנציונלית, או בשושלתיות העברת-ההון, אלא ב"אחייתיות" שלנו, בהיותנו אחיות-למיקום-החברתי. אנחנו, מן המעמד שמבקר בתערוכה, ביחד אתן, גם הן מאותו מעמד, מביטות זו בזו לא מתוך קונספירציה, לא מתוך התלכדות-מאויימת, אלא מתוך כך, שעצם היותנו "לבד", כל אחת כשלעצמה, הוא כבר חתירה של כל אחת מאתנו, של כולנו, מתחת למיקום החברתי הקונבנציונלי, מתחת לייצוג הסטריאוטיפי, של נשים. גבר לבדו הוא לא אניגמה; אשה לבדה, שלא מזמינה את הצופה להצטרף אליה ושאינה מביטה בבהלה אל מה שמחוץ למסגרת-התצלום, היא כן אניגמה. הקהילתיות שלהן נובעת מההיות-לבד שלהן, שמאפשר לי – לפתע, באופן ייחודי רק לי – להיות גם אני לבד, כשלעצמי, נינוחה עם עצמי-בלבד, שרירי-הבטן רפויים והכל רך.

כך ההיות-לבד נינוח גם בגלל ההיות-בתוך-המסגרת. מבטן אינו מופנה אל מה שמחוץ למסגרת: אין הן מביטות לאף מקום אחר, מבטן אינו מחפש מוצא החוצה, אינו מבוהל ממה שמחוץ למסגרת ומאיים לחדור פנימה ואינו מפחד להישאר בתוך המסגרת ומבקש לברוח החוצה. רגליהן נחתכות על ידי המסגרת אבל המסגרת מספיק גדולה כדי לתת מרחב לכל גופן; אין הן זקוקות לרגליים-דוהרות, אין הן זקוקות לאפשרות לברוח מהמסגרת, מהתצלום. דווקא הקיבוע כייצוג מספק הגנה: החומריות שלהן, גופן-הבשר-ודם, שנתון דרך קבע תחת איום של פגיעה (בשל רכותו; בשל נשיותו; בשל ההחפצה של הגוף הנשי לאובייקט) הומר בייצוג, והייצוג הזה מוגן בתוך מסגרת ובתוכה אף במרחב מפריד נוסף, רקע שחור.

הייצוג המופגן רק מדגיש את היותו-ייצוג, את אי-היותו "בשר ודם" ממש אלא רק תצלום של הבשר, רק קיבוע מלאכותי של מה שהוא חי וככזה נפגע ושב ונפגע מרגל של כסא, מניתוח קיסרי או מהתחככות מכוונת ברחוב. ואילו השלווה הנלווית להשלמה עם קיומן-כתצלום ולכן לעולם כייצוג, לעולם כתופש-המקום של הבשר-ודם, של החומר, רק מדגישה את מצב קיומן של הנשים לפני הייצוג, כשאין הן רחוקות מסכנה גופנית ממשית ולא מוגנות מהעולם, שתמיד-כבר מאיים עליהן, כנשים: כך הגוף המיוצג המבצבץ מבעד לקצות הבגד חושף את הפגיעות של הבשר-ודם הממשי דרך חריטות-הזמן-שעבר החורצות את הצוואר, מקמטות את הפנים והשדיים, מדלדלות את שרירי הזרוע ומבליטות את וורידי כף היד. מיוצג מה שהוא חי וככזה מאופיין בעיקר בכך, שהוא נפגע ושב ונפגע מעצם היותו גוף ולא סמל, גוף ממשי ולא מטפורה למשהו אחר, גוף שיש לו עבר; אלא שבתצלומים האלה שלפנינו העבר הזה לא הופך, כמקובל, לסיפור היסטורי (גם אם פרטי, אוטוביוגרפי) רציף ונהיר, שניתן להסיק אותו ולשחזר אותו לאשורו מהתצלום. כל מה שיש לנגד עיני הוא ההווה הנינוח של האשה שלפני, שהעבר שלה אינו צל מכביד אלא הוא לא יותר מאשר חלק ממה שהיא היום, חריטה וצלקת וקמט בגופה אתו – ואתם – היא שלמה, רגועה, נינוחה. היא מוגנת בהווה שלה כייצוג גם מהפגיעה הפוטנציאלית בבשר הנשי החי – וגם מהמחוייבות לסיפור היסטורי נשי סטריאוטיפי, קלישאי, שבלעדיו אין היא, כביכול, "אשה ראויה"; היא מה שהיא, עכשיו, בהווה, שמכיל את עברה כחריטה בגופה החומרי. ושקט לה. כמו שהיא בהווה, על כל העבר שלה, בלי הפחד מפני ההיסטוריה שלה שתרדוף אותה או מפני הפטריארכיה שעלולה לרדוף אותה או בשל חיי-הגוף של אשה, שכן ברגע זה בהווה שלה כייצוג, כתצלום, בתוך מסגרת, הם אינם יכולים להיפגע.

הסירוב לקבל את התכתיב של הסיפור ההיסטורי הנשי, שניכר במבט הנינוח, מופיע במלוא נחרצותו ברקע השחור. אין זה רקע בצבע זועק וחד, כמו בפורטרטים של קרתין אופי, שנועד – לדבריה – להבליט את הפרסונה של הדמות החריגה, ה"פרברטית", על הקעקועים שלה ועל הפירסינג שלה, רקע שהיא בחרה – לדבריה – בעקבות הנס הולביין הבן "והאופן בו הוא השתמש בצבע מאחורי הדמויות שלו"2, אין זה הרקע המחושב, העשיר, של הפורטרטים-העצמיים-כביכול של סינדי שרמן; אין זה הרקע עמוס הפריטים ה"טיפוסיים" של הצילום הדוקומנטרי, שנגדו התקוממה מרתה רוסלר; אין זה גם רקע של "מסך כחול", עליו אפשר להקרין מאפיינים היסטוריים – של זמן, של מקום, של תופעה, של אירוע. הרקע השחור מנטרל כל קונטקסט מעבר למה שעולה ממראה הנשים (הן בריאות, הן הגיעו לגיל זיקנה) ולבושן: מעבר להיותן מהמעמד הבינוני הפריבילגי, מעמד שמרשה נינוחות, שמאפשר שלווה. כל קונטקסט יחייב עיגון בהעדר-הקונטקסט של "אשה" – העדרה מהמרחב החברתי, העדרה מהמרחב הפוליטי, העדרה מהמרחב הכלכלי.

הרקע השחור משאיר את האשה כבודדה-לעצמה: גם כשהיא בתוך החברה, גם כשהיא בעלת כוח, גם כשהיא פעילה פוליטית. לא לחינם היתה המחאה החברתית של קיץ 2011, המחאה של המעמד הזה עצמו, בדיוק המעמד של הנשים המצולמות, מעמד הביניים, נטולת כל הקשר: זו היתה מחאה נשית. זו היתה מחאה נשית במובן העמוק של "החיים הנשיים" – מחאה על המחיר של קיום חיים יומיומיים – של אוכל, הגנה מהגשם וחינוך הילדים. זו היתה מחאה נשית במובן הסטריאוטיפי של המלה – לא לחינם נקראה הפגנת הנשים "הפגנת העגלות": האשה המירה עצמה בחפץ, הפכה עצמה למטפורה כדי להיכנס לתוך הקונטקסט, כדי להיכנס לתוך השיח, שככלל יכול להכיל אותה, את האשה, רק כשהיא מטפורה למשהו אחר, רק כשהיא חפץ-עובר-לסוחר. אבל דווקא מתוך הקונטקסט הזה סימנו הנשים גם אפשרות אלטרנטיבית שחורגת ממנו. לא לחינם הובלה המחאה – במוצהר, ובכפייה על ידי המדווחים עליה – על ידי נשים: נשים שחיפשו שפה אלטרנטיבית (בתנועות ידיים מוסכמות) לשפת-הצעקה שלא יכלה למאבקי הכוח, נשים שחיפשו חיבור דיאלוגי בין המוחים אל מול התנפצות לסדרות של מאבקי כוח, נשים שסירבו לקבל על עצמן ולהמליך על עצמן מנהיגות מוכרת או אף נבחרת, שתמיד כשלה בתפקידה, אלא ביקשו להיות הן-כשלעצמן והן-בקהילתן, נשים שסירבו לשיח ההירארכי של תשובות סדורות ומאורגנות על פי מידרג חשיבות מוכח ומכומת. כשהן "מחוץ לקונטקסט" של החיים אין להן ברירה אלא לפעול, באמת, "מחוץ לקונטקסט" – כאילו אין קשר בין מצבן הכלכלי לבין החיים הפוליטיים, כאילו לא ברור "איפוא מושקע הכסף", כאילו אין קשר בין הכיבוש, למחיר הדיור, למחיר המזון, לקשר הון-שלטון, כאילו אין קונטקסט.

הרקע השחור מחצין את ההכרח להצהיר של"אשה" אין קונטקסט; לכן האפשרות היחידה שיש לה להיכנס לשיח של שינוי היא דרך העמדת פנים כאילו באמת אין קונטקסט. אבל במקביל הדגשת ההווה של הנשים המצולמות מכריח אותי להודות, שאין בהעדר-קונטקסט משום הסרת אחריות, שכן "אחריות" היא משא-ההווה, נובעת ממצבי בהווה, היא המחוייבות שלי כלפי כל מה שבגינו אני מי שאני, לטוב ולרע: אחריותי כלפי הנכבה, כלפי דיכוי המזרחים וכלפי המוייבות לייצר "חיים נסבלים"3 לכל. הרקע השחור, שדווקא בעצם הסתרתו את הקונטקסט של כל אשה מ- 14 הנשים המצולמות הרי הוא מדגיש ביתר שאת את העדר-הקונטקסט של נשים באשר הן, מאפשר לי, ביחד אתן, נינוחות אחת: עם עצמי. כשלעצמי. עם גופי המוגן בתצלום הממוסגר ועם העבר הפרטי שלי, שחרוט בגוף הבשר-ודם הפרטי שלי. רק מתוך הנינוחות והשלמות עם עצמי כשלעצמי אוכל, בכל זאת, לקחת אחריות – ולחפש קונטקסט שבו הנינוחות עם עצמי תיתרגם לאפשרות פעולה בעולם.

  1. ד"ר אורלי לובין היא ראש החוג לספרות וראש המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב.
  2. Ferguson, Russell, 2008. "How I Think, Part, I: An Interview with Catherine Opie," in: Catherine Opie: American Photographer, 2008. New York: The Solomon R. Guggenheim Foundation, p. 104
  3. Butler, Judith, 2004. Undoing Gender, New York: Routledge, p. 1.


תמר שליט אבני >>